אריה גלר מקבל דוקטורט בגיל 78

אריה גלר – אוסף פרטי

אריה גלר מקבל דוקטורט
מאת: שלי בן צבי עציוני
בטקס חלוקת תואר דוקטור לשנת תשע”ו, סטודנט אחד בלט במיוחד, אריה גלר. לא בכל יום מסיים ניצול שואה בן 78 דוקטורט בהנדסה אזרחית: “אם מישהו מגיע לגיל מבוגר בלי מטרה ואג’נדה, זה לא בריא”.
אריה גלר קיבל תואר דוקטור לאחר שהשלים את מחקרו בנושא “שימוש במים שאינם שפירים לעבודות עפר וסלילת שכבות מיסעה גרנולאריות בכבישים” בהנחיית פרופ’ אילן ישי וד”ר גיא לוי מבית דגן. בראיון סיפר ד”ר גלר על מסלול חייו המרתק, מפעוט שהסתתר מהנאצים בפולין, דרך קריירה ענפה כמהנדס אזרחי ועד להקמת משפחה לתפארת וקבלת תואר הדוקטור הנכסף בגיל 78.
אריה מתגורר בתל אביב עם נילי רעייתו. הזוג נשוי מעל 50 שנים ולהם שני ילדים וחמישה נכדים. כשמקשיבים לסיפור חייו יוצא הדופן מתחילים להבין כיצד הילד שנולד לנסיבות חיים קשות ושרד את השואה, הגיע להישגים כה מרשימים.
לאחר סיום לימודיו לתואר ראשון בטכניון, עבד אריה במשרד הביטחון בשורת פרויקטים ארוכה שכללה הקמת בסיסים צבאיים, שדות תעופה וכבישים (מפורט במסגרת). הפרויקט הראשון בו השתתף היה הקמת שדה התעופה בחצרים. בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים, הקים את שדה התעופה בשארם א שייח. על אף שאריה השתתף בהקמת שדות תעופה, הוא מעיד על עצמו כ “אלרגי לטיסות”. תוצאה של קלסטרופוביה אותה פיתח לאחר ששהה שנתיים בחדר סגור בתקופת השואה. “למרות שהייתי ילד מאוד צעיר אני זוכר הכל., הייתי בגטו קרקוב מגיל 3 והבריחו אותי מהגטו למשפחה נוצרית בגיל 4.5. אחותו של אבי התנצרה בשנות ה-20 של המאה הקודמת ונישאה לאיכר אוקראיני, הוא הציל את חיי תוך לקיחת סיכון עצום על עצמו ועל משפחתו. הוא וביתו קיבלו הכרה כחסידי אומות עולם ונשארנו בקשר כל השנים. את הורי שניצלו הודות לאוסקר שינדלר פגשתי שוב רק בגיל 7,הם באו לחפש אותי. שהיינו עוד 4 שנים בגרמניה ועלינו לתל אביב ב1948. נכנסתי לכיתה בבית ספר דתי ולא ידעתי מילה בעברית. אז עוד לא הייתה מודעות ותמיכה לניצולי שואה. בשנת 50 ירד שלג בתל אביב, האשימו אותנו שהבאנו את השלג מאירופה לתל אביב”.
לאחר 7 וחצי שנים במשרד הביטחון, פתח אריה משרד לניהול פיקוח ותיאום פרויקטים לכבישים ומסלולי המראה, הכנת מפרטים טכניים ומסמכי מכרז. במסגרת עבודתו שימש במשך 29 שנים כיועץ הנדסי לחברה הממשלתית לתיירות, יועץ הנדסי לחברה לפיתוח ים המלח, מתאם פרויקטים בפיקוד צפון, מתאם הקמת בסיסים צהליים ועוד פרויקטים רבים בעיקר במשרד התיירות ומשרד הביטחון.
בשנת 1970 התחיל את לימודי התואר השני אך נאלץ להפסיקם עקב עומס בעבודה. שנים לאחר מכן, הגיע אריה להחלטה לחזור ללימודים, די במקרה: “במסגרת העבודה במשרד התיירות נסענו לפגישה במכון הלאומי לחקר הבניה. נסעתי עם מנהלת הפרויקטים, רותי, אחותה של יהודית גולן, מזכירת בית הספר ללימודי מוסמכים. הלכנו לשתות קפה אצל יהודית”. בעקבות השיחה עם יהודית בה הבין כי חלק מהקורסים שלמד בעבר יוכרו אם יחזור ללמודים, אריה החליט לחזור ללימודי התואר השני בנושא “שילוב זכוכית בשכבה העליונה בכבישי אספלט”. לאחר התואר השני המשיך אריה ללימודי הדוקטורט. באחת מפגישות העבודה על פרויקט של מע”צ קרא אריה משפט שקומם אותו על רקע מצוקת המים: “לצורך הידוק עפר יעשה שימוש במי ברז שפירים”. לכן, החליט אריה לחקור שימוש במי שופכין מטוהרים ומים מליחים לשימוש בעבודות עפר וסלילה ובכך לחסוך 25-30 מיליון קוב לשנה.
איך זה להיות דוקטור?
“אני לא מתחבר לתארים. לא כתבתי אף פעם מהנדס על כרטיס הביקור. הדבר היחיד שהיה נחמד זה שהנכדה הקטנה שאלה את הבת שלי ‘אז מה, סבא עכשיו רופא’? ”
איך הרגשת לקבל את התעודה לצד הסטודנטים הצעירים?
אריה צחק והסביר: “הסיפור התחיל בתואר שני בקורס של פרופ’ אבישי צדר. פרופ’ צדר ביקש מאתנו להציג את עצמנו ולומר מתי סיימנו את לימודינו. סטודנט אחד אמר שסיים ב1999, השני ב2000, נוסף ב2001…ואני אמרתי שסיימתי בשנת 1964. בכיתה פרץ צחוק כללי. אבל לאחר מכן פתרנו יחד תרגילים בקפיטריה והיה כיף, כאילו הייתי ילד, קשרתי קשרים וחברויות”.
לימודי הדוקטורט התארכו ונמשכו 9 שנים. במהלכם התמודד אריה עם מחלת הסרטן ועבר מספר ניתוחים. אריה מסביר איך הצליח לסיים את לימודי הדוקטורט על אף ההתמודדות הקשה: “הדוקטורט החזיק אותי בזמן המחלות, עברתי ניתוחים מאוד קשים עם התאוששות ארוכה, אבל בכל פעם שהרגשתי יותר טוב ניגשתי למחשב, קראתי מאמרים, כתבתי פרקים והמשכתי הלאה. זה עזר לי. אם אדם מגיע לגיל מבוגר, כאשר האג’נדה היחידה שלו היא קביעת תור לרופא ומתי אלך לקחת תרופות, אלה לא חיים. לי הייתה לי מטרה וזה עזר לי”.