מעל עשר שנים למפעל המלגות של קרן שביט – סיפור הצלחה

מעל עשר שנים למפעל המלגות של קרן שביט – סיפור הצלחה

מאת: שלי בן צבי עציוני

קרן שביט נוסדה בשנת 2004 על ידי יצחק (אדי) וצפורה שטרייפלר-שביט לזכר הוריהם: יונה ולאה שטרייפלר ז”ל ויוסף וחוה איזנפלד ז”ל. מטרת הקרן הינה עידוד סטודנטים מצטיינים שידם אינה משגת ללמוד הנדסה אזרחית וסביבתית על ידי הענקת מלגות לכיסוי הוצאות שכר הלימוד וקיום. אדי וציפורה שטרייפלר שביט מספרים איך הכל התחיל…

למעלה מעשור שנים חלפו מאז שאדי (יצחק) שטרייפלר – שביט התקשר לדיקן הפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית והציע להקים את הקרן. הקרן, נועדה לעודד מצוינות אקדמית בקרב סטודנטים מוכשרים, ולסייע לסטודנטים מהפריפריה ולכאלו שידם אינה משגת ללמוד הנדסה אזרחית וסביבתית תוך הענקת מלגות להוצאות שכר לימוד ומחיה בהשקעה של 2 מיליון ₪. את הקרן, הקימו אדי ואשתו ציפורה לזכר הוריהם  יונה ולאה שטרייפלר ז”ל ויוסף וחוה איזנפלד ז”ל. מאז, מעל מאה בוגרי קרן שביט סיימו את לימודיהם בפקולטה, השתלבו בתעשייה, או המשיכו לתארים מתקדמים.

כדי להבין מה הביא את בני הזוג להקמת קרן המלגות, יש להבין את סיפור חייהם המרתק של בני הזוג אדי וציפורה. מילדותו של אדי באוסטריה האנטישמית שלפני המלחמה, העלייה ארצה תוך השארת יקירים רבים מאחור ועד להצלחה כבירה כנגד כל הסיכויים הן בהקמת משפחה לתפארת והן בתחום המקצועי. ציפורה ואדי נשואים מזה כ-70 שנה. את ההכרות ביניהם אדי עדיין זוכר כאילו הייתה אתמול: “ציפורה למדה בפקולטה לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא הגיעה לטכניון כשחקנית בהצגה מטעם חוג הדרמה של האוניברסיטה העברית. היא שחקה את פרימדונה בהפקה של ‘החולה המדומה’ של מולייר. לאחר ההצגה הצעתי ללוות אותה הביתה. ציפורה בקשה שאושיט יד ואחפש את המפתח על עדן החלון. העמדתי פנים שאיני מוצא אותו כדי להרוויח עוד זמן איתה”. משם הכל היסטוריה.  לפי הזוג, הסוד להצלחת הזוגיות הוא דיאלוג והרבה נושאי עניין משותפים שנשמרו לאורך השנים.

אדי, התחיל את לימודיו בפקולטה להנדסה אזרחית בשנת 1939 עם עלייתו ארצה מוינה. הוריו נשארו באוסטריה ונרצחו על ידי הגרמנים בתקופת השואה. חוויות קשות ומעצבות מתקופה זו מלוות את אדי עד היום: “נולדתי באוסטריה שהיא מקור האנטישמיות. האנטישמיות רדפה אותי עד יומי האחרון באוסטריה באלימות פיזית ומילולית. זה השאיר בי עוגמת נפש רבה”. הוריו שלחו את אדי ללמוד בגימנסיה עברית יהודית שבוינה. אדי לא השלים את לימודיו משום שהנאצים סגרו את הגימנסיה ולא אפשרו לו לקבל תעודת בגרות. כשעלה ארצה בשנת 1939 היה רק בן 17. אחיו הגדול למד רפואה בירושלים אך מרבית משפחתו נשארה בוינה ולא שרדה את המלחמה. ראשי הטכניון דאז האמינו שיש “להציל ילדים אלו” וקבלו אותו יחד עם סטודנטים נוספים במצבו ללא תעודת בגרות. חודשים לאחר מכן קיבל אדי מעטפה עם צלב קרס ועליה הכיתוב “שינה את כתובתו לטכניון – חיפה” ובה הזמנה למחנה נוער בדכאו, גרמניה. לדבריו, הטכניון למעשה הציל את חייו. כסטודנט, נזקק אדי לתמיכה כלכלית, נאלץ לעבוד במהלך לימודיו בשתי עבודות ואף להפסיק את הלימודים למשך שנה בכדי לחסוך כסף למימונם: אדי נתמך על ידי משפחת ברנר המכובדת מחיפה. בנוסף, אביו של מי שלימים יהיה נשיא מדינת ישראל, עזר וייצמן, יחיאל וייצמן, תמך בו בהלוואה של 2.5 לירות בחודש. אדי הסכים לקבל הלוואה זו רק פעמיים מאחר שלא ידע האם תהיה לו האפשרות להחזיר את ההלוואה. לאחר זמן קצר מצא עבודה כשרטט במשרד של ארכיטקט בשם עטאללה. בנוסף לעבודתו כשרטט, עבד אדי במהלך התואר כמרכזן בצבא הבריטי. אין ספק שחוויות אלו והעובדה שנתמך על ידי מלגות תרמו ברבות הימים להחלטתו להקים את הקרן.  לאחר סיום לימודיו בפקולטה הציע לו עטאללה שותפות במשרד בו עבד כסטודנט, שם עבד מספר שנים, הפעם כמהנדס. בהמשך עבד אדי בצבא הקבע שם תרם רבות למדינה כראש מחלקת הבינוי ובפרויקטים רבים, לרבות הקמת הכור בנחל שורק – הכור הראשון במדינה.  אדי המשיך לפתח קריירה מפוארת במילוי שורת תפקידים בכירים נוספים: מנהל חברת סולכור בניו יורק וחבר הנהלת כור תעשיות. בשנת 1966 ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, מינה אותו למנהל תכנית משותפת עם ארצות הברית להתפלת מי ים. בהמשך הקים את חברת אלג’ים לאלקטרוניקה צבאית ואת חברת הבת מוצרי ממברנות קריית ויצמן בע”מ. בשנת 1963 נענה לבקשת נשיא הטכניון דאז, אלכסנדר גולדברג, והתמנה לחבר הוועד המנהל של הטכניון. בהמשך, אף מונה ליו”ר הועד.

חייה של ציפורה, הובילו אותה במסלול מעט שונה. ציפורה, אישה נמרצת ומוכשרת, מספרת שאביה קרא בגרמניה כי הוקמה אוניברסיטה עברית בירושלים וסיפר לכל חבריו שבתו ציפורה, שהייתה רק בת שנתיים, תגדל ותלמד שם. לאחר ארבעה חודשים עלו לארץ ישראל והצטרפו לסבה אשר היה ממייסדי העיר עפולה. אביה של ציפורה הגשים את חלומו וזכה לרשום את ציפורה ללימודים בפקולטה לכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בזמן הלימודים התבלטה ציפורה בהצטיינותה בלימודים ובכישרון המשחק שלה. לאחר סיום לימודיה ולאחר שלוש שנות זוגיות, נשאו בני הזוג אדי וציפורה והתגוררו בחיפה. בהמשך עבדה ציפורה כמנהלת במעבדה בבית חולים בני ציון שבחיפה והובילה מחקר חדשני לפיתוח כליה מלאכותית בשיתוף עם הטכניון. לבני הזוג נולדו שני ילדים, יוסי ורפי.

אדי, מה הוביל אתכם להקמת הקרן?

“לאחר שגיליתי מה קרה להוריי, ידעתי שלא אראה אותם אף פעם. רציתי להנציח את זכרם ואת זכר ההורים של ציפורה. חשבתי שהענקת מלגות תהיה הדרך הטובה ביותר לעשות כן. צלצלתי לדיקן הפקולטה דאז, והקמנו את קרן המלגות. בנוסף, הרגשתי שברצוני להחזיר חוב מסוים לטכניון על שהאמינו בי ועל שקבלו אותי ללימודים ללא תעודת בגרות”.

מדוע להשקיע דווקא בקרן מלגות?

“זכור לי מקרה בו לא אשרו לי להבחן עד חצי שעה לפני בחינה משום שהיה לי חוב בחשבונות סטודנטים. לא רציתי שסטודנטים יעמדו במצב כזה. הייתה בי תחושת מחויבות כמי שבעצמו נזקק לתמיכה בתקופת לימודיי. הילדים שלי הציעו שהסטודנטים הראשונים יהיו מהפריפריה, במיוחד מדרום הארץ. נושא זה קרוב במיוחד ללבו של בני יוסי שהוא סוציולוג במקצועו. תמיד היה לנו קשה להגיד לא לסטודנט. אז השתדלנו לתת מלגה לכל מי שהתאים לקריטריונים”.

מה החזון שלך להמשך הקרן?

“אני שאפתי ועדיין שואף שהמלגות יובילו לגידול במספר הסטודנטים, עידוד מצוינות ומשיכה לפקולטה של הסטודנטים הטובים ביותר. המלגות מאפשרות למשוך לתכנית סטודנטים מצוינים שיחזירו את ההשקעה בשנים הבאות בפיתוח המשק הישראלי, התברגות למשרות בכירות בתעשייה וקידום המוניטין של הטכניון בעולם. המלגות תורמות גם למיצוב הטכניון במקום גבוה יותר ברמה הבינלאומית. כמו כן אני מקווה שסטודנטים של הקרן ימשיכו ללימודי תארים מתקדמים ואף יגיעו להיות חברי סגל בפקולטה. אני חושב שהישגינו מוכיחים שכדאי להמשיך באותה הדרך תוך התאמת החשיבה שלנו לצרכים המשתנים”.

קרן שביט חלוצה בתחום המלגות בפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית הן מבחינת הערכים שהיא מייצגת והן מבחינת היקפה. הקרן תרמה למיצוב הפקולטה כאבן שואבת עבור תורמים נוספים וכן לעידוד סטודנטים בבחירת מקצוע ההנדסה האזרחית.  אדי שטרייפלר – שביט קורא לבוגרים נוספים להנציח את הוריהם ולתרום מלגות: “בשבילי זה מאוד חשוב, רבים אחרים אבדו את הוריהם ואני חושב שתרומת מלגות ותמיכה בדור הצעיר היא דרך טובה להנציח את יקירינו”.